הדמוקרטיה הספרדית יחסית צעירה, והמעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה לא הגיע לאחר מלחמה, הפיכה או מרד אזרחי. ביום בהיר אחד נפטר המנהיג, פרנקו, ובכך באה לסיומה תקופה שהספרדים מבקשים לשכוח. 40 שנות דיקטטורה! הם כ"כ רוצים לשכוח שהתקופה הזו אינה נלמדת בבתי הספר וישנה חקיקיה האוסרת על חקירה ועיסוק (של המדינה) בתקופה ובמעשים הנוראיים, ההריגות, חטיפת תינוקות, ההתעללויות, העינויים, ההתנכלויות והאכזריות שאפיינו אותה. חברה שהכרנו בספרד המליצה על הסרט "שתיקת האחרים" שהופק ע"י פדרו אלמדובר (בנטפליקס) שבו הוא מלווה בני משפחה או אנשים שחוו באופן אישי את זוועות התקופה ומבקשים לתבוע ולהעמיד לדין את הפושעים שעדיין מהלכים בינהם חופשי. זאת ועוד, רחובות וככרות ברחבי ספרד עדיין נושאים את שמם של אותם פושעים נגד האנושות.
עם החלפת השלטון ל"דמוקרטיה" הועבר גם חוק החנינה המורה לכך שכולם יסלחו לכולם, בפקודה ועל פי דין.
האינטרס ברור שכן הפקידות הממשלתית שכיהנה בימי פרנקו נשארה בתפקידה תחת המשטר החדש.
מתוך כך אין אפשרות בספרד לתבוע על פשעי התקופה וגם ישנה החלטה חברתית לשכוח. מעניין היה לראות ראיונות עם תושבים שאומרים בכנות שאינם רוצים להתעסק בכך וצעירים שכלל לא יודעים במה מדובר.
המוטיבציה היא לא לעורר התנגדויות וחיכוכים מחשש לאומי למלחמת אזרחים, כמו זו שהיתה בשנות ה30 של המאה הקודמת והביאה עליהם את הדיקטטורה. החוק הזה עומד בדרכו של כל מי שרוצה לתבוע וגם לאחר מאבק משפטי של יותר מעשור (מתואר בסרט) כולל פניה לבתי משפט בינלאומיים ותביעה דרך בית המשפט בארגנטינה לא הצליחו להביא את הפושעים לדין. הקורבנות, ד"א, אינם מבקשים נקמה. הם מבקשים הכרה, הכרה בקרובים שלהם, אלו שסבלו ואלו שנעלמו ומבקשים קבר לעלות אליו. מה שכן הושג זה אקט של העברת עצמות פרנקו מהקבר המפואר שבנה לעצמו לקבר לו דאגה משפחתו ושינוי שמות רחובות שנקראו על שם מרצחים (באזורים מסוימים) ואישור לפתיחת קברים המוניים, זיהוי המתים והבאתם לקבורה אישית.
ממליצה לצפות. מעורר מחשבות, בעיקר מהמקום והערך שרובנו מגיעים ממנו של "לזכור ולא לשכוח" וגם מוסיף רובד מעניין להבנה של החברה הספרדית.
